סיפורים

סיפורי משפחות

ספר המשפחות חלק ראשון מוצע לרכישה במחיר 100 ₪ לחברים.

כותר DVD המציג את הקמת הפסל “תפילה” והסיור שעשו המשפחות בפולין עם גילוי האנדרטה. ניתן לרכישה ב50 ₪. לרכישה נא לפנות לגפני אברהם שרת 80 תל-אביב או לעודד בר ת.ד 11879. תל-אביב 61117.

חברים שלא שילמו את דמי החבר בסך 100 ש”ח, או המעוניינים להרים תרומה מתבקשים להעביר לכתובות הנ”ל. יש להוסיף דמי משלוח בסך 40 ₪ למי שיבקש משלוח בדואר. הסכומים האלה נועדו לכסות ולו חלק קטן מהוצאות העמותה והוצאות ההפקות.

נסיעה לפולין – מזריץ’ – אוגוסט  2025 / חיים אלון, דור שני ליוצאי מזריץ’

נחיתה בוורשה 17.8.25 נסיעה לעיר קרקוב ביקור קרובים והתארגנות .

יום שני 18.8.25 יציאה לכיוון מזריץ’ 10.00 בבוקר הגענו למינדזיזץ’ (מזריץ’) פודאלסקי בשעה 16.00 לאחר נסיעה ארוכה (6 שעות ) כיוון אחד – הלוך, הגעתי למרכז העיירה .

ההכוונה לנסיעה למזריץ’ נעזרתי באתר ובמפה דרך ובעזרתה של גילה שחר-פינקלשטיין, שכיוונה אותי ושלחה את הפרטים, הגעתי בקלות למקום, תודה רבה גילה יקרה !

מפגש ראשון, ברחבה המרכזית עם הפסל  לזכר הנספים של העיירה .

סריקה וחיפוש מהירה אני מגלה וניצב מול הפסל “תפילה” שיצרה הפסלת יעל ארצי, זיכרון של היקרים שלנו אותו דאגו להציג מכובדי ועד העמותה של עולי מזריץ’ בישראל.

כבוד - לזכר יהודי מזריץ’ שנהרגו ונרצחו בעת הכיבוש הגרמני הנאצי האכזרי.

הפסל “תפילה” ממוקם בקצה הכיכר, סביבו גינה של צמחיה ועצים כולל פינת ישיבה. ספסלים מאבן בכדי לשמש למנוחה וישיבה מול אנדרטת הפסל אשר גם מעוטר בשלטי כיתוב בשפה העברית והפולנית להסבר על משמעותו ומה הוא מייצג.

הסיור בעיר מביא אותי למחשבה לשמה הגעתי, מציאת בית אבי הרש צבי טברדז’בו, וסבי חיים וולבו (זאב) וסבתי חייצ’ה (חיה) טברדז’בו, זיכרונם לברכה תמיד – אמן, כדי לראות איפה וכיצד חיו בעיירה מזריץ’, מהן התחושות ואיך נראה המקום עליו סיפרו לי בילדותי על מה שלא נשאר מבית אבי.

הצורך בלהתחקות אחרי המסע של הסיפור חיים המעניין והמרתק גם יחד של אבי הרש צבי טברדז’בו - מתחיל כאן:

אבא שלי היה פסל-אמן שהתפרסם בעבודותיו ובכישרונו הרב והמופלא, הן בפולין ובמחוזות רוסיה ודרכו התגלגל סיפור מרתק עד מדהים, אותו אני בונה בפאזל ארוך מקווה שאצליח…

כישרונו הפיסולי הוא זה שהציל אותו מספר פעמים בחייו, ממוות בטוח במחנות העבודה שבהם ריצה עונש מוות (מחנה קמצ’טקה בסיביר), שהומתק למאסר עולם ולשחרור מפתיע (עוד יסופר על כך )…

את הבית מצאתי, בהליכה של מספר דקות מהכיכר המרכזית. רחוב  סטארומייסקה 26  (Staromuejska), עדיין אותו מראה וצורה כפי שקיבלתי בתמונה שצולמה ב 2011 .

הבית ניראה מיושן ולא מתוחזק בלשון המטעה כנראה כמקובל על המקומיים הגרים בו. החצר הקדמית והאחורית, הכניסה לבניין וחדר המדרגות נראים כאילו הזמן עמד מלכת.

הגוון הצהוב הייחודי של הבית הזכיר לי את הצבע של אותה תקופה (טלאי צהוב) משום מה הביא את התחושה של אז.

ממול לבית עומד בית עץ ישן בגווני חום צהוב וניראה מאותה התקופה של דאז … (שנות ה – 50 ).

הרחוב מאופיין במראה שאר הבתים הסובבים כפי שבעיירה, בתים די ישנים בין בתים צבועים למחצה חלקם גם קיבלו שדרוג ומשופצים במעט באופי והעיצוב אם אפשר לקרוא כך לסגנון המקומי.

בשיחה עם התושבים בסביבה ודיירים לא מצאתי שפה משותפת, הם עסוקים ביום-יום שלהם ורחוקים ממה שאני מחפש…

מאחת הדלתות של הבניין יצאו אנשים ועברו אותנו בחדר המדרגות במרוצה כאילו שאיננו שם.

לא נכנסתי לדירות כי אין לי מידע מדוייק וגם לא רציתי להטריד .

נזכרתי בסיפור שאבי היה נוהג לספר כי כשהשתחרר מהכלא הסובייטי (קלמה - בקמצ’טקה) והגיע לעיירה, היה חייב לראות מה עלה בגורל יקיריו: ההורים, האח ואחותו, גילה כי הנאצים טבחו בהם למעט האחות שהצליחה לברוח ולהינצל מההרג. ניכנס אבי לבית הכנסת אמר קדיש על הוריו יקיריו ונישבע “בנדר” כי הוא עוזב את אדמת פולין ועולה לארץ ישראל.

למרות הפצרות החברים שלו וקולגות בתחום האומנות הובטחו לו תנאים מצויינים עם שכר מגורים ומעמד של אמן כבוד עם סטודיו במוזיאון הלאומי, סרב ועלה לארץ ישראל.

אז הלכתי לחפש את בית הכנסת, ולא מצאתי אותו – במקום שהיה נבנו בנייני מגורים והכל שונה.

חזרתי לכיכר המרכזית עם הפסל “תפילה”, התיישבתי בבית הקפה שמולו, וחשבתי לעצמי, שזהו הניצחון של קרוביי היקרים שנהרגו כאן . אני מרגיש גאווה גם עבור אבא שלי כאשר אני דורך במקום זה ומוכיח שהנאצים הארורים אשר רצו להשמיד אותנו לא ניצחו אותנו ולא ניתן להשמיד אותנו כעם היהודי וכישראלים עקשנים !

אנחנו ,ממשיכי הדור הוא להגיע ופוקדים ברגלים שלנו את המקום ואת בית אבותינו - ולזכרם.

חיים אלון – טברדז’בו.

---

ביקור משפחת גולדמן במזריץ’ – 2.11.25 / יעקב גולדמן, דור שני ליוצאי מזריץ’

כמו מדי שנה בשנה, משפחת גולדמן נוסעת לחופשה שנתית בחו”ל. השנה החלטנו לנסוע לפולין ולשלב בין נופש לטיול שורשים במזריץ’.

משפחת גולדמן כוללת 15 איש: הורים (אני יעקב גולדמן ואשתי דורית), שלושה ילדים עם כלות וחתן, ו-7 נכדים.

כל משפחת הורי גולדמן מצד אבי, ולמפרט מצד אימי, נולדו, חיו וחלקם הגדול נרצחו במזריץ’.

את הביקור במזריץ’ תכננו ליום שבת ה-16 באוגוסט. זה נפל על סוף שבוע ארוך של הפולנים: יום שישי ה-15 היה יום חג לפולנים (עלייתה השמימה של מריה וחג הצבא הפולני), ובהמשך שבת ויום ראשון חופש.

ביקור בבית הקברות

אחרי נסיעה מוורשה, הגענו ב-4 מכוניות לאזור בית הקברות. האזור היה מלא בפולנים שבאו לביקור בבית הקברות הנוצרי הממוקם מול בית הקברות היהודי. כל האזור היה מפוצץ במכוניות שחנו בכל מקום אפשרי. בעמל רב מצאנו מקום חניה למכוניותינו.

בית הקברות הנוצרי נראה מטופח, נקי ומסודר. הפולנים הגיעו עם בגדי חג וזרי פרחים בידיהם. הכניסה לבית הקברות היהודי ממש מוסתרת. לקח לנו כרבע שעה למצוא את הכניסה בין כל המכוניות שחנו שם.

ליד השער בנוי בית קטן השייך לבית הקברות. לפני המלחמה שימש כבית לוויות לטיהור המתים ולהכנתם לקבורה. אחרי המלחמה הבית שימש את המבקרים בבית הקברות – גרה בו זקנה שתחזקה את הבית, הגישה לכל מבקר את הספר בו רשמו רשמים מהביקור, וספר שני שכלל את רשימת המתים ומועד פטירתם, ומכרה נרות זיכרון. כיום הבית נמכר, גר בו פולני, אין זכר לשני הספרים והגוי משתמש בשטחים מבית הקברות לצרכיו הפרטיים.

נכנסנו לבית הקברות דרך הפתח הקטן. המראה הראשוני היה מדכא מאד. השטח פראי, לא רואים קברים ומצבות, רוב השטח מכוסה עשב גבוה, שיחים ועצים, הכל גדל פרא. עמדנו נדהמים מהמראה ומההזנחה. שרידים יחידים שנראים הם המצבות הנשענות על הגדר של בית הקברות.

מול הכניסה ניצבת המצבה לזכר שרה ואברהם פינקלשטיין שצאצאיהם דאגו להקים אותה אחרי המלחמה. גם היא נמצאת בתוך סבך של צמחיה.

בהמשך, בערך אחרי כ-100 מטר, בצד ימין קרוב לגדר, מבצבצת המצבה של קבר אחים לזכר כ-200 יהודים שהנאצים ירו בהם ב-18.7.1943 בכניסה לבית הקברות.

היות ולפני מספר שנים ביקרתי בבית הקברות, ידעתי בערך היכן נמצאים הקברים של משפחתי. התקרבנו לצד הדרום מזרחי של בית הקברות ובעזרת הידיים והרגליים הרחקנו את הצמחייה וחיפשנו את הקברים. הילדים והנכדים התפרסו בשורה וחיפשו את הקברים. הנכדים היו עם מכנסים קצרים, היתושים והחרקים לא ריחמו עליהם ותקפו אותם ומצצו את הדם היהודי.

לקח זמן עד שמצאנו את המצבה הראשונה. היה זה הקבר של סבי מצד אימי, שאול בר למפרט. שאול דב (בר) היה סוחר בשר אמיד. ב-18.4.1942 האוקראינים הגיעו לביתו ופקדו על כולם לצאת החוצה. סבא בר ברח לבית מלאכה, לבש בגדי עבודה, אבל המשטרה הפולנית הגיעה ופקדה עליו לצאת. הוא שוב ברח. רדפו אחריו והרגו אותו באחד הסמטאות.

לידו, בשורה אחת אתו, מצאנו את הקבר של בנו מנס למפרט, האח של אימי. מנס נרצח ב-5.10.1942 במזריץ’. הגרמנים ירו בו בזמן שניסה לברוח ובגדיו הסתבכו בגדר.

המשכנו לחפש בתוך הסבך. אחרי זמן עברנו לאזור הקרוב יותר לגדר המזרחית של בית הקברות, שם השיחים כבר בגובה אדם וקשה מאד להיכנס ביניהם. פתאום אחד הנכדים צעק “מצאתי”, ובאמת הוא גילה מצבה. הקבר משותף לסבי ינקל (יעקב) גולדמן ולבנו מיכאל גולדמן.

עמדתי נרגש מול הקבר של סבי שעל שמו אני נקרא.

הילדים והנכדים עבדו כחצי שעה, בידיים ובמעט מים שהיו לנו, לנקות את הקבר וסביבתו. אחרי שהקבר נוקה עמדו כולם, ואז סיפרתי להם איך סבי נרצח ולמה הקבר משותף לו ולבנו מיכאל. הכל תועד בצילומים ובווידאו שיישאר לזיכרון משפחתי.

סבי יענקל גולדמן היה תעשיין, בעל מפעל לעיבוד עורות. הוא היה ציוני מסורתי. הוא הצליח לשרוד את שלושת האקציות הראשונות. באקציה הרביעית, ב-8.11.1942, סבי יעקב, אבי הרשל, אחיו לייבל, ומיכאל ושרה התחבאו במנסרה שבה הגברים עבדו. הגרמנים עם שוטרים פולנים הגיעו למנסרה. לייבל הצליח להימלט. הרשל אבי תפס את שרה ושניהם נמלטו מהמקום כשהכלבים רודפים אחריהם. סבי יעקב עמד ולא זז, הוא ניסה לעכב את הגרמנים ולאפשר לילדיו לברוח. מיכאל ניסה למשוך אותו, ובסוף שניהם נורו ונהרגו במקום.

המשכנו לעמוד עוד זמן מה, המומים ונרגשים, מול הקבר.

בהמשך, לא רחוק מהקבר של סבי, מצאנו גם את הקבר של בתו לאה, האחות של אבי. לאה מתה מות גיבורים אחרי עינויים קשים, כשהיא מסרבת להסגיר את השם של החברה שמזייפת תעודות.

ההרגשה ממראה בית הקברות היהודי, שנראה כשדה עזוב ולא מטופל עם גדר מתפוררת, גרמה לנו להרגשה קשה.

ביקור בכיכר העיר

מבית הקברות נסענו למרכז העיירה, לכיכר העיר. דבר ראשון הלכנו לראות את הפסל “התפילה”. הפסל הוא לזכר יהודי מזריץ’ והסביבה שנרצחו ע”י הכובש הגרמני בשואה בשנים 1939-1944. הכיתוב כולל את הפסוק מספר בראשית: “קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה”.

וזה מה שאמרתי לילדי ולנכדי: ההצלחה והנקמה שלנו בגרמנים שרצו להשמיד את כל היהודים – זה אתם. אני רק חושב על אבא שלי ואימא שלי שיצאו מהמלחמה בלי בגדים, בלי כלום, כשכל המשפחות שלהם נרצחו, והצליחו להקים משפחה ושבט. ולאט לאט השבט הזה הולך וגדל ופורח ומצליח בכל המובנים.

מהפסל הלכנו לאזור אחר בכיכר, לבית בכתובת Rynek 10, שם גרו הורי ישר אחרי המלחמה. הילדים צילמו אותי עומד על רקע הבית.

בהמשך ניגשנו לצד נוסף של הכיכר וצילמנו את השלט שהוסף רק לאחרונה, בשנת 2023. השלט הוצב על אחד הבתים, ובפולנית ובעברית נכתב:

לזכר יהודי מיינדזיז’ץ’ פודלסקי, אזרחי פולין שנרצחו על ידי הגרמנים, במלאת 80 שנה למבצע ריינהרדט (1942-1943). הזכרון הוא חובתנו – ראש מחוז לובלין.

אחרי הביקור בכיכר העיר נסענו לאכול בפיצריה במרחק כ-10 ק”מ ממזריץ’. עוד אנחנו אוכלים והחתן שלי ביקש להגיד כמה דברים, וזה מה שהוא אמר:

“ככה נראית תמונת ניצחון. אנחנו נמצאים עכשיו כאן עם שבט נרחב, אחרי ביקור מרגש בבית הקברות, ומראים להם מה זה יהודים – ככל שיכו אותם חזק יותר, ככה הם יגדלו ויפרחו. אתה יעקב צריך להיות גאה, באמת גאה, מללכת להראות את הקבר ולגרד את הצמחייה והלכלוך, ולראות פה את פאר היצירה שמראה לפולנים ולגרמנים מה זה יהודים ‘עם כלביא’.”

בזה סיימנו למעשה את הביקור המרגש במזריץ’.

יעקב גולדמן.

---

ביקור ישי וקסלר עם אימו שרה וקסלר בפולין, 14 עד ל-19 יולי 2004

היציאה מהארץ

תחנת רכבת מוצקין יום ג’ ה-13 ליולי 17:25 פרידה ונשיקה ממלי ואבא האהובים.

בין ת”א לפתח תיקווה אנו במפלס העליון של הקרון, היחידים בנוסף לאם צעירה ושני ילדיה הקטנים (כמובן שאמא מספיקה ליצור קשר בחמש הדקות של הנסיעה ולשיר עמם את “אחינו הנהג”) הם יורדים בבני ברק.

ב”סגולה” צבי הגדול (בעלה של ברכה מבית למפרט) במאור הפנים התמידי שלו מארחינו במכוניתו ואנו מגיעים לבית משפחת מרגלית, שם ברכה הנהדרת מרעיפה נשיקות בשמחה ובאהבה הטבעית שלה ואיך לא? אוכל כמובן.

אוכלים מקשקשים, הדודה צינה (אישתו של הרשל גולדמן שיחד עם שרה אחותו, ברכה ואחותה צינה שרדו בבור אצל הגוי טראשוק) אף היא שם עמנו יושבת ומשתתפת בשיחה, מתבוננים בתמונות שונות ובין השאר במשפחת טראשוק שעימה אמא ואני מתכוננים להתראות לכשנגיע.

שנת לילה חטופה וב-05:30 צבי מסיענו לשדה התעופה זאת למרות מחאותיה של אמא, שאל לו להתאמץ ולקום כל כך מוקדם - אנו כבר נזמין מונית, כאילו שלא מכירים את צבי, נשמה טובה וגדולה, אז למה הפולניות המיותרת של אמא?

ביקורת דרכונים בנתב”ג מגלה חשד כלפי אמא, על אמא מוטלת חובת ההוכחה באשר לתמימות זהותה - אימות לדרכון באמצעות רישיון הנהיגה.

ובבדיקה הביטחונית עולים על תא סתר בארנקה שאפילו אמא לא הכירה, ובו היא נוהגת לאכסן את אחד הכלים החשובים לאישה, פצירה לציפורניים. ממנה אנו נפרדים לנצח ומקבלים תמורתה זכות להיכנס לתחום ה-duty free.

1,400 ק”מ, יחד עם אמא – שנינו לבד, הזדמנות ראשונה בחיי, בילינו שעות על שעות בשיחות, בטיולים, בשחזורים והעלאות זיכרונות מכל הסוגים, בסיפורים מרתקים, ובגילויי נפש קצרים.

וורשה והדרך למזריטש’

הגענו לשדה התעופה ורשה בבוקר יום רביעי ה-14 ליולי מצוידים בפלפון סלולרי מהארץ בזכותו של מורן, מכונית שכורה של חברת Budget אותה הזמינה אמא מבעוד מועד (אופל אסטרה אפורה) נמסרה לרשותנו ללא עיכובים תוך שאמא כבר ניגשת ל”קנטור” (חלפן כספים) ומחליפה כ-250 ירוקים לכ-800 זלוטיס.

מזג האוויר אפרורי, טמפ’ כ-17 מעלות.

דרכנו מזרחה לעיירת הולדתה של אמא “מיונזיז’טש פודלנסקי” או כפי שנקראת “מיזריטש” בפי היהודים (פודלנסקי - שם האזור, המשמעות - “מכוסה יער”) תוך שרכבנו השכור חוצה את מרכזה של הבירה הפולנית אני מסגל לעצמי את כללי הנהיגה הבסיסיים בפולין שהכרתי שנה קודם בביקור עם אבא, שעיקרם:

1. אי חציית פס לבן – בשטח מיושם כהמלצה בלבד למרות שהחוק קובע איסור מוחלט.

2. נסיעה רוב הזמן כשפס השוליים חוצה את מרכזו של הרכב.

3. פנייה שמאלה ברמזור ירוק – זכות קדימה לרכב הבא ממול, כניסה והמתנה במרכז הצומת.

המרחק כ-120 ק”מ, 80 הק”מ הראשונים ואנו חולפים את “שדלצה”, מוצאים מלון דרכים ציורי, מטופח וחדש.

פקיד קבלה צעיר בלונדי דובר אנגלית מציג את החדר שתמורת 110 זלוטי (כ-25$) ישמשנו למנוחה ולינת לילה כולל ארוחת בוקר, אנו ממקמים את מזוודותינו, מצטלמים וממשיכים (כשנגיע להנריק טראשוק תהיה זו כבר עובדה מוגמרת וסיבה שלא נקבל את הצעתו להישאר וללון בביתו, פרטיות = נוחיות).

עוד כ-10 ק”מ, חניה בפונדק דרכים, מנסים להשיג כרטיס חיוג לטלפונים ציבוריים, כאן לא ניתן. אנו שותים קפה ועוגת אוכמניות במחיר מגוחך, אמא בולעת את הכדורים וממשיכים.

ביקור ראשון בבית הקברות

ניסיון לטלפן להינריק טראשוק לא עולה יפה, ולכן אנו מגיעים ישירות לבית הקברות במיזריטש’, 14:20.

במגרש החניה המוזנח והאפור-אפל חונה בצמוד למכונית דיהו’ ירוקה חדשה. הזקנה צופה בנו מבעד לחלון הזכוכית של בקתתה, פותחת את שער בית הקברות, לשונה של אמא משתחררת והפולנית שבפיה מתגלגלת.

עשבים ירוקים וגבוהים מקשים מאוד על התנועה בין הקברים, את שלושת קברי נרצחי משפחת למפרט וזה של לאה גולדמן אחותה של אמא שנרצחה, קל מאוד לזהות מאחר ועברו שיקום לא מכבר (מעשה ידיו של הינריק טראשוק).

ניכר באמא שהיא מתרגשת מאוד בלשון המעטה, נעה לכל כיוון בסבך הירק והסרפדים הצורבים את ידיה תוך שהיא ממלמלת לעצמה כי עליה להיפגש עם ראש העיר לתבוע ממנו טיפול בבית הקברות, לפתע היא מועדת, מזל שהעשבייה כה סבוכה שהנפילה נבלמת ולא מסבה לה נזק כלשהו.

את קברם המשותף של יענקל’ ומיכאל (אביה ואחיה של אמא שנרצחו במנסרה) אין אנו מוצאים, זיהויו של המקום על מנת לשפץ את הקבר זו מטרת בואנו לכאן.

לחצר בית הקברות נכנס הינריק טראשוק (להערכתי הוא היה באזור משום שהדיהו בחניה היא שלו, כפי שהסתבר מאוחר יותר). אמא קרבה אליו, מתנשקת ומשוחחת (הדבר הראשון שאודותיו נשאלת אמא הוא האם הביאה עמה את האישור על הכרה בזכותו להימנות עם “חסידי אומות העולם”? תשובת אמא מתחמקת אך שלילית בעיקרון, הטיפול בידיו של צבי מרגלית, או כפי שהוא נקרא כאן הינריק, הפועל ללא לאות בנידון). אני בא לוחץ את ידו, נדמה כי חש אני בקרירות העוברת מבעד ללחיצת ידו אלי, אולי. אדם בשנות ה-60 המוקדמות שחזותו מזכירה משהו את דודי הרשל, בעיקר בשל השיער והתסרוקת.

עכשיו שלושתנו נעים בין הקברים בחיפוש אחר סימן זיהוי שיגלה לאמא היכן קבר יקירינו, הזקנה שגרה בבית הקברות מתבוננת בנו מהשביל במבט סתום.

עוד מספר דקות של חיפושים ואנו מגיעים למסקנה שאין סיכוי, אמא מחליטה להצמיד את לוח הזיכרון מהאלומיניום אותו היא נושאת באמתחתה לחלקו התחתון בקברה של לאה, במקום על קבר אביה ואחיה אותו לא מצאה.

וכך הינריק ואני מביאים את חומרי ההדבקה שאבא צירף ללוח הזיכרון במזוודת אמא, הינריק מבצע את העבודה (קליי = דבק) תוך הקפדה על עבודה מדויקת ומושלמת באופן יוצא דופן, לעצמי אני מפרש זאת באותו רגע כאילו מבקש לשכנענו עד כמה איכפת לו ומשקיע הוא.

אמא מסיימת בהדלקת נרות נשמה על כל אחד מארבעת הקברים.

הזקנה מוציאה את ספר האורחים ובו אני מזהה את שכתבנו אבא ואני בעת שביקרנו פה ב-31 לאוגוסט 2003, כמדומני שאנו היינו אחרוני המבקרים עד היום במקום זה.

אמא רושמת בספר מספר מילים עצובות שגם אם אינני מצטטן במדויק הרי שעיקרן הוא “התאכזבתי מאי-היכולת להשלים את המטרה שלשמה באתי עד הלום”.

אפיזודה - בעת החיפושים בסבך העשבים מצאתי עגיל לאוזן, שאמא איבדה מבלי שהרגישה, אספתיו לכיסי בלי אומר. לאחר מספר שעות כשאמא גילתה שאיבדה עגיל, דבר שגרם לה צער קל, שלפתיו מכיסי וגרמתי לה שמחה קטנה.

אצל משפחת טראשוק

100 זלוטי לזקנה ואנו נוסעים בעקבות מכוניתו של הינריק לביתו שבטבורה של מזריטש.

הבית הינו בית בודד מוקף גינת פרחים צבעוניים מטופחת מאוד, את פנינו מקבלות במאור פנים אשתו ובתו (את שמותיהן איני מספיק לקלוט ולכן איני זוכר), האישה נאה מאוד, עיניים ושיער בהירים, מעט כבדה. הבת לעומת זאת רזה ולטעמי גם יפה, נכדתו אולה בת ה-9 מלובלין אף היא פה, כמובן בהירת שיער ועיניים ומעט שמנמונת, לאמא זו כמובן עוד הזדמנות ליצור קשר של שיחה, אני מנצל זאת להעשרת אוצר המילים שלי בפולנית - טילקו=רק, מטקה=אמא, סקלפ=מכולת, טארס=עכשיו, פרושצ’ה=בבקשה, ג’נקויה=תודה.

וכשאמא מבקשת ליטול ידיה היא מובלת בכבוד לחדר שירותים מבריק אך ללא כיור, ולכן שטיפת הידיים היא באמבטיה, אני בעקבות אמא וגב’ טראשוק מגישה לכל אחד מאיתנו מגבות נקיות.

פנים הבית נקי ומבריק בצורה יוצאת דופן, הכול במקום, איני מצליח לזהות אפשרות לגרגר אבק אחד לחדור אי-פעם לבית זה. כל חדר סגור עם דלת עץ שבמרכזה לוח זכוכית, התנועה בין החדרים מתבצעת תוך כדי פתיחה וסגירת דלתות.

לאחר מספר משפטי נימוסין, מוגשות התשורות שהביאה אמא, מעטפות ממצבי וברכה ומצינה, מפות שולחן, ואני שולף מארנקי על פי בקשת אמא 150$ ומוסרן. נראה לי כי הדברים מתקבלים כמובנים מאליהם.

בהמשך אנו עוברים לסלון ובו שולחן ערוך במיטב המטעמים, כולם מסובים, כוסות תה מונחות לפני כל צלחת ועליהן כפית.

מלבד חצי ביצה קשה במיונז, כוס תה ומיני מאפה לא טעמנו מאומה, מן הידועות הוא שמאכלי בשר בחו”ל לא מתאימים.

במהלך הארוחה חשתי מספר פעמים במבוכה הדדית כאשר מבטי ומבטיה של בת הנייק (רווקה בת מעט יותר מ-30) נפגשו.

גב’ טראשוק המבוגרת מפצירה בי לשתות עוד כוס תה (הרבטה), וכשאני נענה הבת ממהרת למזוג, התה נעשה על ידי השריית התמצית בכוס ולאחר שקיעתה שותים.

לקראת סוף הארוחה הנייק מבקש לצרף את אחותו ינינה ובעלה, ולפיכך הוא פורש וחוזר כעבור כ-20 דקות, לצידו עומדת אישה שניכר בה שהיא סובלת מאוד, תנועתה איטית ונעשית בזהירות רבה ביותר בשל אביזרי עור המותקנים על רגל ויד שמאל תוצאת מספר אירועים מוחיים שעברה לפני כ-4 חודשים, כל תנועה שלה נעשית תוך הכוונה של בעלה, איש צנום מאוד, ער וזריז. לאחר מילות ברכה הם מצטרפים לשולחן וסועדים ברעבתנות את ליבם במיני הנקניקים והדגים המוגשים.

לינינה בת יפהפייה (על פי תמונת טקס הנישואין שהוצגה לנו) ובן, איזיק כבן 37 רווק.

תוך שאנו מסובים לשולחן אמא הוציאה את תמונת הקבר האבוד שצילמה לפני כעשר שנים, על פי צורה מסוימת שזיהיתי בתמונה ידעתי שמחר אוכל להצביע בוודאות על הקבר והבטחתי לאמא שכך יהיה.

נפרדנו ממשפחת טראשוק ונסענו בעלטה מהלך כ-30 ק”מ חזרה לבית המלון.

יום שני במזריטש’ – 15 ביולי

בבוקר ה-15 ליולי סעדנו את ארוחת הבוקר במלון, הארוחה הוכנה על ידי צעירה יפת פנים וחיוך שלא נפסק (בדיעבד הסתבר כי היא הייתה המלצרית/פקידת קבלה/נותנת השירות החיננית היחידה שנפגוש בפולין), כמובן שהיה צורך להדגיש שלא תכניס את פרוסות ה”שינקן” לביצה - היה טעים, אסתטי, ונעים במיוחד.

אנו מגיעים למזריטש ב-09:00, מחנים את המכונית ברחוב לובלסקה (אם זיכרוני אינו בוגד בי) בערך מול הכיכר, עושים דרכנו בסמטאות שכונת מגוריה של אמא, בתים ישנים קטנים חלקם עלובים וחלקם מטופחים, במקום שבו עמד בית אמא עומד בית מסחר גדול צבוע בצהוב וסביבו אנשים רבים – שוק פירות וירקות.

ממשיכים לכיוון הגשר שעל הנחל, גשר המכוסה לוחות עץ, מרחב ירוק ובו שבילי הליכה מפריד בין הגשר והכביש, בשבילים פוסעים אנשים.

אני מצלם את אמא על הגשר ואישה שחולפת ממלמלת בפולנית “תצלמו תצלמו את הלכלוך” (תרגום של אמא).

על גשר זה הלכה בילדותה בעיניים עצומות כחלק ממשחק עם חברותיה ונפלה למים, שכנה טובת לב הוציאה אותה מהמים והביאה בזרועותיה לסבתי.

תוך שאנו מהלכים ברחובות הצרים אמא מספרת סיפורים רבים על בית עם שער גדול שעמד פה ובית חרושת לעיבוד עורות שהרשל חידש במקום, ויהודי אחר שעיניו היו צרות בהצלחתו ניסה לתפור לו תיק וגרם לישיבתו בכלא ליום או יותר אך בסופו של דבר נכשל, ושם כיוון תחנת הרכבת הנוראה, מוצאים עצמנו פוסעים בחלק האחר של העיר שבו היה בית הכנסת שלו אין כל זכר, בחיפושנו אחר קיוסק לממכר כרטיסי חיוג לטלפון (גרוש קרטה - הכנס כרטיס) אנו מגיעים לסופרמרקט קטן וקונים בו מעט מצרכים, כוסות חד-פעמיות אין, קופה אחת, תור ארוך, כולם עומדים בשקט.

תוך כדי הליכה אני מבחין בחנות לתריסים וחומרי בנייה, ועל אחד המדפים כוסות חד-פעמיות, קנינו חבילה של 200 ב-11 זלוטי.

בסביבות 10:00 הגענו שוב לבית הקברות, הפעם ה”דיהו” הירוקה לא חנתה באזור והזקנה לא התבוננה מחלונה.

נכנסנו לבית הקברות והובלתי את אמא לקבר, כל הסימנים על הקבר הצביעו על כך שהוא זהה לתמונה (כיווני וצורת הסדקים, האות ל’, והמילה “און” – באידיש משמעותה “עם”) תוך שאמא מתחילה להשתכנע כי אכן זה הקבר, הנייק ואשתו נכנסים לשטח בית הקברות כשהם נושאים עימם כלי עבודה (כ-50 מטר של כבל מאריך חדש, מקדחה רוטטת של 1,000 וואט, את-חפירה ועוד), עוד מספר דקות של לבטים האם אכן זה הקבר, הבעיה שעמדה בפני אמא היא הספרה הרומית 11 שזוהתה בוודאות על הקבר ומשמעותה הייתה החודש בשנת 42 שעל פי מה שאמא ידעה זה היה בחודש ה-9. חולפות מספר דקות וגם עניין זה יושב, מכיוון שלאה נרצחה בחודש ה-9 וזה נראה בבירור על קברה, ורציחת סבי ודודי התרחשה חודשים מאוחר יותר, הרי שהסתירה אינה קיימת.

בחריצות רבה מתחילה אשת הנייק לתלוש את העשבים הרבים שסביב הקבר, בעוד שהנייק עם את-החפירה מגרד את שכבת הירוקת והעשב המכסות חלקים מפני הקבר. עבודת האישה נעשית בדבקות יתרה, ואני שמרגיש לא נעים, ובתוספת רצונה של אמא, מצטרף למלאכה.

השלב הבא יהיה הכנת לוח זיכרון וכתובת כדוגמת זה שהבאנו מהארץ ושליחתו בדואר להנייק על מנת שזה האחרון יתקינו על הקבר לאחר שישופץ.

אמא מציתה שנית את כל נרות הזיכרון מאתמול ונר נוסף על קברם המזוהה של סבי ודודי, נראה בעליל שזוהי פעולה סמלית בלבד, אין סיכוי לנר לדלוק במזג אוויר שכזה ללא כיסוי מתאים.

יוצאים מבית הקברות ברכב לבית טראשוק, אולה הקטנה מעניקה לאמא שני ציורים שהכינה עבורה.

שימוש חוזר בשירותים, לפני שיוצאים מהבית אנו מקבלים שקיות ניר עם מתנות, הינריק מנחה את אולה שלא לפתוח את הדלת לאיש ונועל את הדלת מבחוץ.

נוסעים לדירתה של ינינה, הדירה ממוקמת בשכונה הקרובה לשכונתו של הינריק. הבתים הם בתים משותפים גדולים מרובעים, חדר מדרגות צר ומוזנח מוביל אותנו לקומה ב’, את הדלת פותח במאור פנים בעל הבית, מפנים מקום בסלון הקטן, בהומור אופייני הוא מרכיב את העזרים הרפואיים לגפיה המוגבלים, הבן יאצק לוחץ את ידי ומרים גבה באופן לא ברור למשמע השם ישי. אנגלית אינו יודע, וכשאמא אומרת לו שאנו ממהרים להגיע לטרבלינקה הוא מציין שהכי נוח להגיע לטרבלינקה ברכבת - רכבת לטרבלינקה? עוד רבות נדבר אמא ואני למה התכוון היאצק הזה, האם הערה אנטישמית? זו לפחות דעת אמא, והוא קם ויוצא מהבית לסידורים.

בדירה הקטנה, בתוך עציץ מול חלון זכוכית, גדל עץ לימון זעיר שבעליו מתפאר בפירותיו.

לסלון מובאת קערה ובה כרעי עוף ופטריות אפויים בתנור, בעלי הבית מתעניינים האם בישראל יש פטריות. אמא לא נוגעת באוכל ואני מחסל יחידת חזה אחת - טעם סביר.

בפרידה ינינה מזילה דמעות, היא אומרת “אני אוהבת לקבל אנשים ולא להיפרד מאנשים”, ומעניקה לנו מספר שקיות ניר ירוקות המכילות מתנות. מתנשקים ויורדים למכונית מלווים בבעלה של ינינה.

דולחה

נוסעים לדולחה (הכפר שבו הסתתרה אמא), הינריק ואשתו במושב האחורי, ביציאה ממיזריטש ימינה, לאחר כ-6 ק”מ שוב ימינה לכביש צר, לאחר כשני ק”מ השלט “דולחה” מצביע לדרך הגולשת שמאלה בין בתים.

בקצה הכפר נגמרת הדרך הסלולה, בנאים מעמידים בחצר אחד הבתים ביתן קטן לשכן בו את הצלוב מנצרת, אנו ממשיכים עוד כ-500 מטר, חוצים מסילה, והנה מצד שמאל החווה של טראשוק, האסם עומד ובצמוד לו היער, אלו הם האסם והיער שפעמים רבות כל כך עלו בדמיוני במהלך שנותיי, הם חוברו על ידי מחילה תת-קרקעית אותה חפר הרשל מבעוד מועד על מנת להכין דרך מילוט, יוצאים מהמכונית במרחק כ-50 מטר מהחצר.

ילדים משחקים בכדור, כלים חקלאיים חונים במרכז, גבר מסתכל בנו בעיניים חשדניות. בני הזוג טראשוק אינם מוכנים להתקרב לבית עקב סכסוך מתמשך על רקע היורשת שנישלה אותם מכל זכות עליו, אמא מספרת שהסבתה שנשארה רק עם פרה לא הייתה מוכנה לתת אותה לאמו של הינריק על מנת שזו האחרונה תיתן את חלבה לבנה הקט, אלא רק לאחר שהדבר הובא להכרעת שופטת. אני מצלם סדרת תמונות רצופה והיקפית של 360 מעלות. הטראשוקים מעוניינים לקחתנו לבית הקברות הסמוך, צמוד לכנסיית הכפר, שם קברם המשותף של יאנק טראשוק ואחיו אדולק.

(יאנק נרצח בשנת 46, כשהיה רק בן 31, על ידי פולנים מקומיים לאחר המלחמה, להערכת אמא כנקמה על ששדד אותם תוך שהוא מצויד ברובה ומחופש לפרטיזן בתקופת המלחמה. אחיו אדולק נרצח על ידי פרטיזנים על שהסגיר פרטיזנים לגסטפו, אח מבוגר יותר קבור בסמוך, תמונתו צמודה, והוא זכור לטוב לאמא. ובצד קבר אח צעיר בשם פרצ’סיק, שאמא אינה מוכנה להתבונן בקברו - הוא שגירש ברוע לב את משפחתו של יוסף כשהייתה ילדה קטנה וחולה בלילה קר. כמובן שכל הדברים שכתבתי בסוגריים לא דוברו בנוכחות ועם הטראשוקים של היום.)

חוזרים למיזריטש, בדרך עוצרים ואמא מצלמת אותי ליד השלט המכריז כי הגעת ל”דולחה”, פרידה מהטראשוקים בפתח ביתם, אני מחבק את האישה ומנשקה, כנראה ששידרתי ריחוק והיא, ברגע ובתנועה נחושה, לא מניחה לי להתרחק - לופתת, מחבקת ומנשקת בעוז.

טרבלינקה

לטרבלינקה הדרך ארוכה, סבוכה ומתפתלת, כ-100 ק”מ בכיוון כללי צפונית למזריטש.

אנו נוסעים בכבישים צרים ופתלתלים שחלקם לא מסומנים במפה, עוברים כפרים רבים מספור, כולם דומים, לפתע בלי כל הכנה מוקדמת אני מראה לאמא מצד ימין גוש בטון ועליו כתוב “טרבלינקה”.

חוצים מסילת רכבת ישנה, ניכר בה על פי העשבים הגדלים בין האדנים כי אינה בשימוש זה זמן לא קצר (זכור את אשר אמר יאצק!).

חניית הרכב בתוך היער ומתחילים ללכת, מלבד אוטובוס אחד שמגיע עם כ-30 בני נוער, חלקם דוברי פולנית וחלקם דוברי אנגלית, לא רואים אנשים. שלט הנצחה מסביר כי מחנה השמדה זה פעל במשך שנה, מאוגוסט 42 ועד לספטמבר 43, והספקו היה השמדה של 800,000 איש, מתוכם למעלה מ-700,000 יהודים וכ-10,000 פולנים.

בקרבת האנדרטה אני מבחין בקבוצה של כ-12 איש עם חולצות לבנות ועליהן הכתובת “משלחת בי”ח רמב”ם לפולין” מקבלת הסבר ממדריך בעברית, מהקבוצה יוצאת שכנתי מאלון הגליל מירב שדה, ובצוותא אנו מביעים את השמחה והפליאה מצירוף המקרים שהפגיש אותנו שם.

הסיבה שלשמה הגענו למקום ארור זה היא רצונה של אמא למצוא את אבן הזיכרון של קהילת מזריטש ולהדליק נר זיכרון לאמה, סבתי אלקה, שנשלחה כבר באקציה הראשונה (אם אינני טועה היה זה בספטמבר 42) לדרכה האחרונה ברכבת ממזריטש לטרבלינקה. דקות מועטות של חיפושים, השמים מקדירים, ואמא מזהה את שביקשה (מתאים לתיאור המקום שברכה הזכירה – מיד בצד ימין) והיא ממלמלת “הו אמא שלי, מצאתי את אמא”, ואני חש שאמא קרובה ל”חלושס”, גם רגשותיי גואים בקרבי ואנו תומכים אחד בשני.

בין האבנים אנו מוצאים מספר אבנים קטנות ובונים קיר מגן זעיר בפני הרוח לנר הנשמה אותו הדליקה אמא, והוא דולק בעצב למרגלות האבן הקרה לזכרה של יקירתנו אלקה, אותה לא זכיתי לפגוש.

לא יודע עם הרציונליזציה שהפגנתי ברגעים המרגשים הללו - “בכל מקרה, היום, כחלוף יותר מ-60 שנים, קרוב לוודאי שכבר היא לא הייתה חיה, אז מה בעצם הקושי? הרוע שגזלה? הדרך שבה הומתה?” - עזרו במשהו לאמא, לגבי דידי כן.

מירב קרבה אלינו ומציעה כי נצטרף אליהם לטקס, עם מירב בא גם מדריך הקבוצה בשם רון.

רון מגלה עניין מהיכן אנו באים, וכשמסתבר לו כי ממזריטש אנו, דרך קברי משפחת למפרט מתברר כי הוא מכיר את צבי, ברכה, אביבית וענת, מעת שהדריך אותם במסע לפולין שערכו מטעם בית לוחמי הגטאות. כמובן שאמא מכירה אותו מסיפוריהם.

הטקס נערך למרגלות האנדרטה המרכזית, ערב, שמיים קודרים וגשם קל מטפטף, קבוצה קטנה בחולצות לבנות ועליהן הכתובת “משלחת בי”ח רמב”ם” עומדת בחצי-גורן, אמא ואני עמם. ארבעה אנשים הקריאו כל אחד בתורו.

כבד, מעורר מחשבות ומרשים באופן מיוחד היה תוכנו ואופן הקראתו של מכתב ארוך שבו מגוללת הכותבת את חייה כבת וכאם בבית של הורים ניצולי שואה, המכתב מתחיל בסבתה אלקה. (הקלטתי את כל הטקס על גבי קלטת אודיו.) היה קשה לכולם, אנו נפרדים בראש מורכן ועיניים דומעות ופוסעים אט אט בשביל בין העצים, לפתע טלפון מאבא מחזיר אותנו באחת למציאות הטובה אלפי מונים מזו ששררה על אדמה ארורה זו לפני 62 שנים.

נוסעים לכיוון כללי ורשה, לאורך מסילת רכבת ישנה שלא ראתה רכבת שנים, חוצים את נהר הבּוּג הגדול על גשר עץ. עלייה על גשר העץ דרך מעבר בטון צר ביותר (כנראה על מנת לא לאפשר לכלי רכב כבדים לעלות).

באחד הכפרים אנו מזהים בית חדש ומטופח ועליו שלט HOTEL, פולנייה בשנות ה-40 לחייה מלווה בכלב נובח פותחת, אנו עולים בעקבותיה למפלס השני שבו כ-4 חדרים, מהססים “בעוד שעה בערך נחזור” אמא אומרת ואנו ממשיכים בנסיעה. בודקים בדרך עוד מספר בתי מלון שלא נראים כמתאימים.

אמא מאוד רוצה מרק חם ולכן אנו עוצרים באחד מבתי המלון שבו יש שירותים משותפים, כמובן שאנו לא נשארים בו אך סועדים היטב במסעדתו.

עוד מספר קילומטרים ואנו כ-30 ק”מ מוורשה, נכנסים לתדלוק ראשון, בצמוד לתחנת הדלק עומד מלון דרכים. אני מזהיר את אמא שלא לנסות אפילו כי בטח לא ימצא חן, למרות זאת אמא בודקת, וראה זה פלא, המלון נקי, חדש, מטופח ונעים, ואנו נשארים בו ללינת לילה.

עוד בטרם עולים על יצוענו אמא כותבת במשך כשעה את כתביה במחברת. בלילה הקודם שולחן כתיבה לא היה בחדר וכאן הוא מצוי, להנאת אמא. עונג של קריאת ספר במיטה - אמא ששכחה את ספריה בבית נהנתה מספרו של טדי קולק “ירושלים אחת” שהבאתי לעצמי, ואני קורא את “צילו של היטלר”, ספרו של העיתונאי-בלש ירון סבוראי, שמתאר ארגון ניאו-נאצי שחדר לתוכו במסווה של אוהד חוקר.

מלי מעבירה לנו את הטלפון של משרד אל-על בוורשה על מנת שננסה להקדים את הטיסה להערב (יחד עם הטיסה של הקבוצה מרמב”ם), הניסיון לא צלח, ואנו מתלבטים מה לעשות ביתרת שלוש היממות שנותרו עד לטיסה חזרה - אולי ניסע לגדנסק שבצפון, מהלך כ-500 ק”מ, או לדרום, למכרות המלח המוכרים לי ב”ויליצ’קה”, ונמשיך ל”זקופנה” המרוחקת אף היא כדי 500 ק”מ, עיירת קיט ציורית בהרי הטטרה על גבול סלובקיה.

ארוחת הבוקר במסעדה הצמודה, החלטנו להמשיך לדרום. עוברים במרכזה של ורשה, נהר הוויסלה אינו מעורר רושם. אמא מנסה לנווט בתוך ורשה על מנת למצוא את דרכנו דרומה, לא בהצלחה יתרה, לבסוף אנו על הדרך לכיוון קרקוב העוברת ב”סנדומייז’”.

לצד הדרך הצרה ניתן להבחין בעשרות מוכרים המנסים לשווק סוגים שונים של פירות יער, אנו עוצרים ליד אחד מהם, כוונתנו להצטייד בדובדבנים. 4 זלוטי לק”ג, לנו רק 3 מטבעות, המוכר מסרב לתת פחות מק”ג וממלא לנו בנדיבות שקית ענקית, לפחות 1.5 ק”ג, תמורת שלושת הזלוטי.

מספר שעות של נהיגה מאומצת, בחלק לא קטן אנו מצטרפים לשירים המושמעים במכשיר הדיסק המותקן ברכב, משיריה של שלישיית המעפיל, בעיקר את השיר “שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי” (כל זאת מדיסק אותו זכרתי לדחוק לתיקי הצפוף, גם קלטת משיריו של הזמר זוהר ארגוב לקחתי, ומכיוון ששיריו אינם חביבים על אמא השמעתי אותו בעיקר לעצמי בעת שהותנו במלונות).

שתי חניות, שתיהן במסעדות הצמודות לתחנת דלק. הראשונה לשירותים בלבד, השנייה לשירותים וקפה. אישה פולנייה צעירה וממושקפת, בעלת אף נשרי, מרשימה בגובהה ובכיעורה, מתרוצצת בתוך המסעדה סביב ילדה הסובלת מעודף מרץ.

לקרקוב הגענו בסביבות 16:00, במסעדת מקדונלד’ס סעדנו את המזון הרגיל - צ’יפס (פריצקי) ועוף (קורצ’קה).

המשך הדרך לכיוון ויליצ’קה היה מעט בעייתי משום שקטעים מכביש E7 החדש לא הופיעו במפה, אך גם פה האינטואיציה הביאתנו למחוז חפצנו כמעט ללא טעויות. בעיה כרונית שקיימת בכבישים החדשים של פולין היא היווצרות חריצים (קוליסים) עמוקים עקב נסיעת משאיות כבדות, כשאתה נכנס במכונית פרטית לתוך חריץ - דבר שקשה מאוד להימנע ממנו - המכונית כבר מובלת מאליה בכיוון.

19:30, ירידה אחרונה למכרה. ירדנו, אמא בנעלי עקב לא נוחות עשתה את דרכה במבוכים הארוכים והפתלתלים בעקבות המדריך הפולני, בקצב שלא היה מביש לוחם שייטת.

כל מילה אודות היופי הבלתי יאומן המתגלה במעמקי האדמה תהיה מיותרת - אולמות, פסלים, בריכת מים, נברשות וכנסיות גורמים לתחושת התפעלות אחת וארוכה.

מעלית היציאה, בגמר הסיור, שעבורי הייתה החוויה הטראומטית של פולין מסיורי הקודם, לא עשתה רושם כה עז על אמא, אולי בגלל ההכנה שהייתה לה לעניין זה מתיאורי.

כשיצאנו ירד גשם חזק, השעה הייתה בסביבות 21:30, מצאנו מוטל נחמד מאוד בקרבת המכרה, יתרונו העיקרי היה שהחדר צויד במייבש שיער - דבר שכה חסר לאמא ביומיים הקודמים.

ארוחת ערב במסעדת המלון, ערב שבת - אנו משוחחים ומדמיינים הדלקת נרות שבת, אמא מבקשת טוסטים, קצת בעייתי אבל בסופו של דבר מוגש לנו.

בעין לא מזוינת אך חשדנית אני בוחן את עקבותיהן של פרוסות אדמדמות בהירות החבויות במעמקי הגבינה, קריאת אזהרה לאמא מלטעום את טעמן האסור.

אמא באופן מעשי ביותר מרחיקה אותן ונוגסת בחלקים שהפרידה מהן. אני לא הייתי מסוגל ולכן נשארתי רעב.

הדרך לזקופנה

בבוקר ממשיכים דרומה מהלך של כ-110 ק”מ בדרך על E7, הנוף השתנה באופן קיצוני ממישורים חוליים להררי, עם נהרות ונחלים, הגדול בנהרות אמור להיקרא ה”דוניץ”.

חנייה לתדלוק על אחת הפסגות המרהיבות שבדרך מנוצלת לטלפון לחברי שבארץ, מאיר מעוז, על מנת להשיג את מספר הטלפון של אחיו ומשפחתו (משה ורותי מור) שעברו להתגורר זה לא מכבר ב”זקופנה”.

גם ללטם השוהה ביפן ניסינו להתקשר על מנת לאחל יום הולדת שמח, היום היא בת 23, אך הניסיון לא צלח.

הגענו ל”זקופנה” תוך שאנו משרכים דרכנו בפקק תנועה אינסופי במשך כשעה, היום יום אביבי, הטמפ’ כ-24 מעלות (מאוחר יותר נאמר לנו ששלושה ימים קודם ירד כאן שלג), עיר שוקקת תיירים, טלפון למשפחת מור ותוך מספר דקות אנו בביתם.

הפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה בשנת 78 בעת קורס חובלים, באתי עם מאיר לדירתם שברחוב טשרניחובסקי בכרמל הצרפתי, משום מה לילדה הבלונדינית הקטנה והחיננית שיצאה לקראתנו מהבית קראתי בשם ורד, שמה הוא נוי. ורד זהו שם אמא, אותה ראיתי רק בשנת 78 - מדהים.

רותי מכבדת אותנו במטבחה, אותו עדיין לא סיימה לסדר.

משה עושה לנו סיבוב היכרות בדירה הגדולה. הדירה בשלבי שיפוץ שונים, חלקה האחד אמור לשמש למגורים בעוד שהחלק השני מיועד להיות דירת אירוח לתיירים, ככל הבתים האחרים באזור “זקופנה”.

השיחה של אמא ורותי מהר מאוד מגיעה למצב שבו רותי מוצאת עצמה מצטדקת על הצעד לעבור ולגור בפולין - מיותר, טוב להם, מתאים להם, לא פוגע באף אחד, אז למה לא? רותי לא חדלה להשחיל הערות שעיקרן התפעלות מאמא. אכן נכון, לרותי אבחנה טובה.

יחדיו אנו מטיילים בעיר השוקקת חיים, מסעדות ציוריות, שווקים הומים, צעירים מזמרים, השוק הראשון הוא שוק לכל מיני “פיצ’יפקס” עתיקים.

אמא קונה מיניאטורות זכוכית, משה מגלה עניין בשעונים עתיקים, ואני מתבונן בתמונת היטלר ובתמונותיהם של יהודים עבדקנים המוצעות למכירה.

בטיילת לצידנו המון אדם, מכל הסוגים אך בעיקר צעירים, גם אנשי הרים - “גורלניקים” - בלבוש טיפוסי מציגים עצמם לראווה, גבינות מעושנות מוצעות למכירה ואנו רוכשים מהן, גם גורי סן-ברנרד חמודים מוצעים, בהם אנו רק מתבוננים, השקט הוא הדבר הבולט ביותר עבורי במדרחוב הומה אדם זה.

כל אותו זמן משה ורותי מדגישים בפנינו את יתרונות ויופי המקום.

אנו חולפים בחזיתה של כנסייה מרשימה - זוהי הכנסייה שבה אוכסנו מאה ילדים בדרכם ארצה אחרי המלחמה, על פי הכתוב בספר “מאה ילדים שלי”.

עולים ברכבל לתצפית על העיר והסביבה, מכיוון שהיום יום שמש אנשים רבים עולים לצד הרכבל כשהם חושפים את גופם לקרני השמש החמימות. במרומי ההר אנו סועדים בצוותא בתוך מבנה עשוי עץ מסיבי.

בדרך חזרה משה מחליט לחזור לשוק ה”פיצ’יפקס” (למשה אוסף שעוני קיר ישנים בבית), נוי ואני ממתינים לו במכונית הניסן 4X4 שלו בעוד שאמא ורותי נכנסו לחנות דברי מאפה. משה חוזר ובידו שעון חדש ויפה, כולנו מתפעלים מהשעון אך נראה בעליל שמשה יותר מכולנו, רותי מתריסה כנגדו משהו שנשמע כמו “עכשיו הלכו מכנסי הג’ינס החדשים שלי”, ונוי הפיקחית אומרת “סבא, עכשיו אתה שמח שיש לך את השעון”, ומשה עונה “אני שמח כי יש לי אותך, נוי” - מרגש.

הדרך חזרה לוורשה

בסביבות 17:00 אנו נפרדים ממארחנו ויוצאים בנסיעה חזרה צפונה, כוונתנו להגיע עד לחצי הדרך לוורשה, לאזור הכפר המוכר לי משנה קודמת בשם “אולשן”, על מנת ללון ולפגוש את גב’ ברג’ינה המיוחדת והמעניינת, הזכורה לטוב.

עוברים את קרקוב פעם נוספת ל”יאנג’איאב”, הגענו בחושך, שמאלה לנסיעה של עוד כ-80 ק”מ בדרכים צרות וחשוכות לכיוון “אולשן הקטנה” הקרובה לעיר המחוז צ’נסטוחובה.

במשך היום ניסינו מספר פעמים באמצעות הטלפון לוודא כי נוכל להתאכסן ב”אולשן הקטנה”, אך האדם שהיה מעברו השני של הקו לא היה מסוגל לתת תשובה חד-משמעית.

לאכסנייה הגענו אך מצאנוה סגורה, אין נפש חיה, חצר חשוכה ונביחת כלבים. די מאוכזבים עשינו דרכנו לכביש הראשי בואכה צ’נסטוחובה על מנת למצוא מקום לינה אחר.

ואכן תוך מספר דקות מצאנו עצמנו נחים בחדר מרווח שקירותיו צבועים תכלת.

בבוקר ממשיכים בנסיעה לוורשה, לפחות 5 מסעדות דרכים עברנו עד שמצאנו אחת שסיפקה אותנו, בה הוגשה לנו ביצה בתוך מחבת אישי לכל אחד, עגבנייה חתוכה עם מעט בצל.

לוורשה נכנסנו בסביבות 12:00, לא לפני שניצלנו פעם אחרונה את השירותים הנקיים של מסעדת מקדונלד’ס.

חזרה הביתה

מסרנו את המכונית לחברת ההשכרה, הפקדנו את חפצינו בדלפק ההפקדה תמורת 42 זלוטי, והופ, במונית לטיול בוורשה העתיקה עם נהג שלא חדל להסביר ולפטפט עם אמא.

מהנהג הבנו שעכשיו זו הזדמנות אחרונה לביקור בארמון הנשיא, יצאנו מהמונית ונעמדנו בתור, תוך כשעה היינו בתוך הארמון מודרכים על ידי פולני ידען בין האולמות והריהוט המפואר.

יצאנו מהארמון למסעדה איטלקית ובה אכלנו לראשונה פיצה טובה, המלצר ששירת אותנו נראה כמו דוקטור לפיזיקה גרעינית, ובנוסף לכך גם היה דובר אנגלית רהוטה, ה”טיפ” המכובד אותו קיבל לא יצר כל הבעת תודה על פניו (כמו כל פולני אחר שפגשנו).

באזור העתיק של העיר טיילנו יחד עם המון התיירים האחרים, בעיקר התפעלנו מנגינת אקורדיוניסט צעיר, ונגינת ילד כבן 13 בחצוצרה שניגן נעימה מתוך המחזמר “כנר על הגג” - אמא זיכתה אותו בתשר נדיב.

לקראת השעה 16:00 נכנסנו לכנסייה ענקית לשעה של קונצרט אורגן. אפלולי וקריר, אנשים נרדמים, הנגן בחלק האחורי והאנשים מביטים קדימה. ממולנו הצלוב בתוך תא מגודר וכל אדם שמגיע כורע ברך ומצטלב.

יצאנו לרחוב, נכנסנו לשתי גלריות ציור באזור ולאחר מכן שוב מסעדה, הפעם לאחרונה, ואנו חוזרים לשדה התעופה.

האזור שממנו יוצאת טיסת אל-על מאובטח באופן שלא זכיתי לראות מעודי - לוחמים גברתניים חובשי כובעי גרב מקופלים, עם עוזים טעונים בידיהם, מסתכלים לכל כיוון, תרים כל פינה, אפילו בשירותי הנשים. אצלנו נעשה חיפוש מדוקדק במיוחד משום שהיו בידנו מתנות מאנשים שאיננו מכירים, וכן חפצינו היו מופקדים מספר שעות.

הטיסה חזרה יוצאת בזמן (הקברניט עופר זיו), הדיילות חמודות ומשוחררות מגישות מזון עשיר וטעים במיוחד. נוחתים 10 דקות מוקדם מהצפוי, 01:40.

מלי ואבא מקבלים את פנינו, הנסיעה חזרה בכביש 6 מגיעים לאום אל-פחם בטיפת הדלק האחרונה. בבית שבאלון הגליל מתארגנים לשינה, אמא ואבא בחדרו של עדי (עדי היום עובר את הגיבוש לשייטת).

ב-05:00 כולנו ישנים.

ישי וקסלר.